זיוה (שם בדוי) היא אישה נכה. לאחר חמישה ניתוחים ברגליים.
 עוד ניתוח אחד לפניה – להוצאת גידים.
 היא לא רואה אפשרות לטבול.
 כאב. מגבלה. פחד.

אבל אז – אביגיל המדריכה פונה אליה.
 מסרונים חמים. חגים. מועדים. מילים של תקווה.

"זיוה האהובה," כותבת אביגיל,
 "תעשי את שלך מעל לטבע –
 ובורא עולם יעשה את שלו מעל לטבע."

זיוה מתרגשת. מבטיחה לנסות.

אביגיל לא מרפה.
 מאמצים מול העירייה, מקווה מותאם לנכות,
 רכב מיוחד, אישה בשם סיגלית שמלווה וממתינה.

ובסוף – זה קורה.
 זיוה טובלת במקווה בלוד.
 דמעות. התרגשות. תחושת שליחות.

"זו הייתה טבילה עם מסירות נפש," מספרת זיוה.
 "מצידי – ומצדכן."

מאז – זיוה שומרת שבת.
 לא צריכה עוד טהרה – אבל הקשר עם אביגיל נמשך.

שנה אחר כך – בשורה:
 "אביגיל, אני הולכת כמעט בלי הליכון!
 ברור לי – זה בזכות הטהרה והשבת.
 תודה שאתן מאירות לי את הדרך – ואת החיים."