זיוה (שם בדוי) היא אישה נכה. לאחר חמישה ניתוחים ברגליים.
עוד ניתוח אחד לפניה – להוצאת גידים.
היא לא רואה אפשרות לטבול.
כאב. מגבלה. פחד.
אבל אז – אביגיל המדריכה פונה אליה.
מסרונים חמים. חגים. מועדים. מילים של תקווה.
"זיוה האהובה," כותבת אביגיל,
"תעשי את שלך מעל לטבע –
ובורא עולם יעשה את שלו מעל לטבע."
זיוה מתרגשת. מבטיחה לנסות.
אביגיל לא מרפה.
מאמצים מול העירייה, מקווה מותאם לנכות,
רכב מיוחד, אישה בשם סיגלית שמלווה וממתינה.
ובסוף – זה קורה.
זיוה טובלת במקווה בלוד.
דמעות. התרגשות. תחושת שליחות.
"זו הייתה טבילה עם מסירות נפש," מספרת זיוה.
"מצידי – ומצדכן."
מאז – זיוה שומרת שבת.
לא צריכה עוד טהרה – אבל הקשר עם אביגיל נמשך.
שנה אחר כך – בשורה:
"אביגיל, אני הולכת כמעט בלי הליכון!
ברור לי – זה בזכות הטהרה והשבת.
תודה שאתן מאירות לי את הדרך – ואת החיים."